השבת נקרא בהפטרת "נחמו" בישעיהו. מדרש פסיקתא דרב כהנא טז שם לב לקושי שבפער בין נבואות הפורענות לנבואות הנחמה. האמנם מי שדיבר דברי זעם קשים וחריפים יכול גם לנחם? האמנם אחרי דיבור קשה ונוקב יכול לבוא גם דיבור רך? בדרשה סיפורית וארוכה, מביא המדרש שורה של דיאלוגים בין "ירושלים" (לאור הפסוק בישעיהו: "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם דברו על לב ירושלים") לבין הנביאים השונים שנשלחו לנחמה. אביא חלקים מהם.
"ואיך תנחמוני הבל ותשובותיכם נשאר מעל? (איוב כא: לד). …רבנין אמרין: דבריכם סותרין זה את זה. אמר הקדוש ברוך הוא לנביאים: לכו ונחמו את ירושלם".
הדרשה בנויה כמעין 'סיפור מסגרת'. הקב"ה שולח את הנביאים (כמעט את כל נביאי תרי-עשר, למעט יונה ועובדיה – שנבואתם לא הופנתה לישראל) לנחם את ירושלים, ובתוך הסיפור מובא הדיאלוג שבין כל אחד מהנביאים לבין ירושלים: "הלך הושע לנחמה. אמ' לה: הקדוש ברוך הוא שלחני אצליך לנחמיך. אמרה לו מה בידך, אמר לה: "אהיה כטל לישראל" (הושע יד: ו). אמרה: אתמול אמרת לי, "הכה אפרים שרשם יבש פרי בל יעשון" (שם ט: טז), ועכשיו את אומר כן, לאיזו נאמין, לראשונה (או) לשנייה?".
המבנה הזה חוזר והולך לאורך כל הדרשה כולה. בכל פעם מתחלף שם הנביא, והפסוקים המצוטטים מדבריו, אך שאר השיחה זהה לחלוטין: "הלך עמוס לנחמה, אמ' לה: הקב"ה שלחני אצליך לנחמך, אמרה לו: מה בידך? אמ' לה: "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת" (עמוס ט: יא), אמרה לו אתמול אמרת לי: "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" (שם ה: ב), ועכשיו את או' כך, לאיזו נאמין, לראשונה לשנייה".
איך אפשר להאמין שסוכת דוד הנופלת תקום מחדש, אם אותו נביא אמר בעצמו: "נפלה לא תוסיף קום"?
בסוף הסיפור באים הנביאים מובסים אל הקב"ה. הם לא הצליחו בשליחותם: "הלכו להם הנביאים אצל הקדוש ברוך הוא, ואמרו לו: רבון העולמים, לא קיבלה עליה ירושלים להתנחם, אמר להם הקב"ה: אני ואתם נלך ונינחמנה, הוי "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ: א), נחמוה נחמוה עמי, נחמוה עליונים נחמוה תחתונים, נחמוה חיים נחמוה מתים, נחמוה בעולם הזה נחמוה בעול' הבא, נחמוה על עשרת השבטים, נחמוה על שבט יהודה ובנימן, הוי נחמו נחמו עמי (שם), נחמוני נחמוני עימי".
את הסתירה הזו יכול לפתור רק הקב"ה. הנחמה לא מגיעה מדברי הנביאים אלא רק כאשר "נחמו נחמו עימי". אנחנו מלאים בימים אלה בדברי זעף, חרון ופורענות. האם נדע גם לתקן ולנחם? המקום ינחם אותנו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.
(ואתחנן נחמו תשפ"ג)